אודות
אתר ההנצחה הרשמי היחיד לחבל ימית וסיני, פתחת רפיח, העיר ימית, מרחב
שלמה, העיר אופירה על היישובים הסובבים אותם בסיני ואורחותיהם.
החומרים המובאים לפניכם באתר בעיקרם שאובים מתרומות של חברים יקרים
וחשובים – תושבי סיני, וממוזיאון חבל ימית וסיני אשר בחבל שלום במושב
דקל.
אתר הנצחה לישובי החבל ואורחותיהם המרתקים.
מעין חלום בלתי נתפס למבקרים אשר לא הספיקו לגעת, להריח.לבקר בעיר או
בחוף ימה.
עולם נדיר שונה ואחר.
חלום הזוי שנגוז ולא עוד
באמצעות האתר וגם המוזיאון ננסה להעביר אליכם ולו נופך, ארומה, קלים
שבקלים על עולם שהיה ולא ישוב עוד.
סיפור חלום, מציאות או דמיון?
אתם תחליטו.
אתר חבל ימית וסיני מזמין אתכם לקחת
פסק זמן ולחבור ל"מקסם שלא נועד".....
סיפור האתר:
הגעתי לימית בגיל 12 וחצי בערך. בפינוי הייתי אחרי 19. חייל. בגיר.
ז"א הייתי שם ילד. נער. בחור.
3 זוויות של חוויה וזיכרון.
אנשי סיני, המפונים, ימית, מנהל אזורי איתם, אופירה (מרחב שלמה), תקופה
ארוכה נמנעו ולא ששו לדבר אודות העבר.
יתרה מכך - בקשו להפנים. בקשו להסתיר. בקשו למחוק. לשכוח.
הסיבות לכך רבות ונעשו בנושא כמה וכמה מחקרים עמוקים מדעתי האישית. אך אל
תקלו בה ראש. בדעתי.
הפינוי הביא להרס גורף של אוכלוסיה גדולה שפונתה מביתה. "המיליונרים"
קראו להם,
המפוצים..
"המיליונרים" היו אנשים שרבים מהם התרסקו, משפחות שהתפרקו, אבות שלא מצאו פרנסה
לביתם, כספי פיצויים שנועדו לשיקום חיים התאדו במלחמת הקיום,
בנפילת הבורסה בשנות ה 80 -
מישהו
אמר לי פעם: מי שלא היה לו
מיליונים לא ידע מה לעשות עם מיליונים וכיצד לשמור עליהם.
אבל בפועל, לרובם המכריע לא היו ולא היה מיליונים.
לא היה ליווי, לא היה ייעוץ, לא היתה אחריות מניסטריאלית.
חברויות נותקו, סביבות חדשות, ללא חברה תומכת, עולם חדש, אחר מחוספס
לאנשים שבאו מן המדבר, מחופי הים, מהטבע, ומקהילה קרובה.
הפינוי - סגר על הנפש.
רבים הסיפורים אולי חלקם יעלה בין דפי האתר, אך לעניין קיומו (של
האתר), אומר רק זאת;
בשנת 2005, הבנתי ששכחתי המון, שרחקתי מפרק חיי אולי המהותי ביותר
בשלבי התפתחות של צעיר בתחילת דרכו.
לפתע עלתה בי מחשבה מדאיגה:
מאות רבות של משפחות, אולי אלפים. אלפי בני אדם גרו בסיני. מליארדי
דולרים הושקעו בבנייתו. חיים שלמים (על דרך משל) עברו על אלפי בני אדם,
חלוצים בחלקם, עולים חדשים
רבים שעלו ארצה
- במיוחד לחיות בסיני. כולם -
מקומיים ועולים חוו קשיי קליטה ופרנסה, אך חיו בחדווה, בתחושה של
שותפות גורל וחלום, עתיד מבטיח וסיכוי למשהו אחר, חדש, בתקופה כלכלית שהיתה קשה ומתוחה בארץ.
מושב דקל, גרעין התיישבותי קטן של מפוני ימית ושתי משפחות מפונות
אופירה. המושב בו גרתי באותה תקופה הביאני להארה מסויימת.
המקום אותו חשבתי לביתי חידד לי כי תושבים מעטים מגרעין המפונים נותרו
בו, וגם בין אלה נתגלעו "מהמורות" לא מעטות במהלך השנים.
עיקר המושב נתחלף בדור צעיר יותר "אשר לא ידע את יוסף", המושג ימית לא
ממש עושה משהו לאיש ממפוני ימית, ותושביו החדשים של מושב דקל
פשוט לא יודעים דבר
אודות היסטוריה זו וגם לא ממש מתעניינים.
נראה היה לי כי משהו לא סביר מתרחש.
לימים נודע לי כי אבי מחלוצי ימית הראשונים וחבר הועד הראשון בה, השתייך לגרעין של הוגה הרעיון משה טל
- ממש מדוחפי
העגלה הראשונים דור המייסדים של מושב דקל..
אז רגע... מליארדים הושקעו, אלפי משפחות שוכנעו ושונעו
בחלקם מאות קילומטרים ממקום מושבם לקראת הבלתי ידוע.
כ 10 שנות התיישבות
בקירוב (ממוצע
בין הישובים השונים), של מאבק קיומי, התמודדות,
הכרויות, לידות, חברויות, שכנויות, חוויות וגם חיכוכים וסכסוכים,
זיכרונות של נופים מטורפים, טיולים, צחוקים ואהבה לעולם חדש, אחר ולא
קל, עד שהחלו להיכנס לתלם ולרקום חיים, ניחתה עליהם בשורה מרה. פינוי
סיני. פינוי ימית.
אימה לרבים.
הבנתי שחלק מהותי בהיסטוריה עקובה מדם של מדינת ישראל שלאחר מלחמת יום
הכיפורים 1973, היסטוריה שחיפשה לעצמה מזור,
חלק זה עומד להיעלם כאילו ולא היה. כאילו ולא קרה. כלום. שום כלום,
נאדה, גורנישט, ואקום.
מליארדים של דולרים, אלפי בני אדם, אלפי סיפורים אישיים הכוללים
סיפורי טרגדיות של "היום והשנים
שאחרי", מי ששלח יד בנפשו, מי שפשוט דעך בבדידות קשה ובחוסר כל, מי
שחלה ומת, מי שנפטר בעיתו או לא בעיתו, מי שאיבד משפחה, בן משפחה, מי
שאיבד בן או בת זוג בקרע משפחתי, מי
שאיבד את הונו וכבודו ונותר חסר כל..
ואל מול אלה - כל אלה ששרדו. אלה שחזרו לחיים, שמצאו סיכוי והצלחה - כל אלה
עומדים להיעלם ככה סתם?, פשוט?.
כל התנועה האדירה הזו הלוך וחזור, היתה לחלום מתוק שניתק ביקיצת ביעותים?
איננו?
איש לא יידע עליו דבר? איש לא יוכל למחול על כבודו? לספר את סיפורו?
איש לא יוכל להביא להיסטוריה צבעים וריחות של ה"חלום"?
כל שיישאר הוא מקסם שווא של ישובי סיני וחבל ימית על
אורחותיהם המרתקות. מעין חלום בלתי נתפס למבקרים אשר לא הספיקו לגעת,
להריח, לבקר בעיר ימית או בחוף ימה, במדבר סיני או בעיר אופירה
הישראלית (שארם א
שייך).
עולם נדיר שונה ואחר.
חלום הזוי שנגוז ולא עוד.
נבהלתי. הזיכרון נמחק, רק מיתוסים קטנים של שברי זכרונות שאספר לחבריי
ובנותיי שיזכו אותי במבט תמה. אולי מוזר.מאמינים כלא מאמינים.
הפחיד אותי שהכל נעלם.
ואז נגמלה בליבי ההחלטה "להחזיר את הכל"...
אתר זה יהווה נר תמיד ובית לכל אלה שאיבדו את ביתם ולכל אלה שיבקשו
להכירם.
דברי ימי ישראל בעת החדשה.
"יש בי משהו שנעצר שמה.... לא עצוב, לא פתטי, לא תקוע, אבל שמה!!
בתוך מעגל החיים, שם נקבעה ונתקבעה זהותי. מודה לבורא עולם על זכות
וחוויה נצחית.
נתברכתי".
אמי ילדה אותי בבילינסון ב 1963
אבל נולדתי בימית 1975
ותודה
תודה לאחת היחידה, לילי שלי יקירתי אהובתי הנצחית, בתהליך ארוך ועם 3
עוללות על ה"ציצי" גם בלי חשמל ובלי מים שניטלו ממך ופעוטותייך
באכזריות רבה
במושב דקל לבושתו.
על השנים, על המעורבות, המסירות ועבודת הלילות של מאות שעות, בבנייה
ותמיכה בי ובאנשים האלה שלא הכירו אותך, בכישרון וצניעות ובעיקר באהבה.
שמואל עצמון
|
