|
אתר ימית – כנס תושבים
בשיחות יזומות
ואקראיות עם חברים ותושבים לשעבר עלתה מחשבה.
הטראומתיות של פינוי ימית על תוצאותיה המגוונות, איש איש ואבלו
הפרטי, איש איש ושיקומו הפרטי וכאלה שלא ממש השתקמו, הביאה
אותי לא פעם לשאלה אשר אני נוטה לחשוב שאינה נחלתי היחידה:
מה קורה עם כל האנשים האלה. עם המטען שלהם. הגעגוע לימי התום?
חפשו בגוגל ותגלו שבעצם לא תגלו דבר.
7 שנים של מפעל ענק, של חיים שלמים של משפחות.
ילדים ונוער שדמותם עוצבה בעיר. חויות, בילויים, שיעמום, ים,
מריבות, התגבשות, שותפות לגורל.
כל זה קורה ולפתע איננו. כמה כתבות חלשות ב
YNET
פחות או יותר ובזה מסתכם העניין
בשנים הראשונות לפינוי, רוב אלה בהם פגשתי לא רצו לשמוע דבר,
לא לראות, לא להיזכר, לא לפגוש..
בשנים האחרונות נשמעים צלילים אחרים.
כשהחלנו בבניית האתר למורשת העיר
והתקופה, על רקע ההתנקות מגוש קטיף התחדדה אצלי באיזשהו מקום
השאלה, ולא חשוב מה אומרים או חושבים כולם:
חתיכת היסטוריה, בכל זאת תנועה גדולה של הלוך חזור.
לוגיסטיקה מטורפת פרטית וממשלתית, הרבה דמעות וזיכרונות. אבל
מה עם "מזכרות"? מה עם תיעוד? מה עם מורשת?
הושג שלום כל כך חשוב וחיי אדם רבים כל כך נחסכו ונחסכים על
הגבול הזה. איפה הכבוד לכך? איפה הזיכרון?
האם יתכן שעולם של כל כך הרבה אנשים שהקריבו נפש ונשמה למען
גדר שקטה; חסר משמעות?
מה, כל זה נעלם? כמו לא היה כלום? ואקום? ריק?
7 שנים מחיי וללא תשובה לבנותיי, תמונה, צבע? מה עשיתם שם אבא?
ואיך זה היה?
אז לאט לאט בפגישות חוזרות עם מי מאנשי העיר, שכנים, חברים,
בשיחת אגב על הדרך, גיליתי שלא ניתן להתעלם.
יש ערגה, געגוע. סקרנות לגבי אנשים שהכרנו ועימם חיינו. וכפי
שאמרה זאת יותר מגברת אחת, שיש הצורך הזה, לשחרר, להוציא את
האבל הזה לחופשי. ביחד. לבכות שוב. אולי בכי אחרון משחרר.
משחרר מן המועקה הזו רבת השנים. ולחייך. ולסלוח.
להוציא אויר מן הריאות. ולהתגאות.
להתגאות על המחיר ששילמנו. קבל עם ועולם. שידע עם ישראל על
המחיר היקר. שיעריך.
שנים של סיפורים על ה"מיליונרים האלה" שקיבלו פיצויים ודפקו את
המדינה.
אני אגיד לכם בצורה פשוטה. כמו רבים מזוכי הפיס. מי שלא נולד
עם כסף, או לא היה לו כסף לפני, לא ידע מה לעשות עימו אחרי.
וזו רק חלק מהטרגדיה שפקדה את האנשים האלה בפעם השנייה.
משפחות שהתפרקו, אלה שהפסידו הכל במניות בורסה בימי ארידור
העליזים. אנשים שהגיעו לפת לחם.
אז למען אותם
אנשים. יש לנו עניין לנקות את השטח.
אז כמה אנשים רציניים למדי חשבו שיהיה זה אך נחמד לקיים
כנס איחוד –
Reunion.
הכוונה לעשות פיילוט לשנה ה - 29 לפינוי (וואוו), לקראת השנה ה
30.
30 שנה לפינו ימית.
העסק מצריך רצון, איתור אנשים, שיעבור טוב מפה לאוזן.
דרך
האתר, דרך
הפייסבוק וגם התקשורת תתגייס, עיתונות טלוויזיה
וכל
שיידרש.
נשמע נחמד
לא?
אז אמרתי לאותה הגברת, מה לדעתך יחשב להצלחה?: 1000 משתתפים,
800, 600, אפילו 300...
300 היא אמרה לי, שיבואו רק 100, שווה לי הכל. בשנה שאחרי
יבואו הרבה יותר.
אז למרות זאת אני אופטימי ומאמין בהרבה יותר מ 100 ובכל מקרה;
שווה!!
בקרוב נחל לשלוח הזמנות לאירוע באמצעות הפייסבוק, ועד שתקבלו
הזמנה, אנא, הקפידו להעביר למי מחבריכם מפונים לשעבר והרשמו בפייסבוק באופן חופשי.
ןבין לבין, מי שיש
לו זיכרון, שרוצה לכתוב משהו, מי שרוצה לתרום מזכרת או תמונה.
אפשר גם לסרוק ולהעביר במייל.
הכל כל כך חשוב. כל דבר כל פיסת
מידע. אל תשאירו את הבנות שלי בלי תשובות. בבקשה.
|
